זו דוגמא לשינוי התנהגותי שלא הייתי מקטלג כחיובי. זה לא רק הצעירים אלא שזו הפכה להיות תופעה נפוצה גם בקרב האוכלוסיה הבוגרת.

בקרוב רוב האנשים יצטרכו לחזור לשיגרה, לעבוד, להתאמץ ובעיקר להסתמך על עצמם.

אז איך עושים את זה? לכאורה, לכאורה נראה שזה כיף אבל אני שייך לקבוצת האנשים שלא חושב כך. בתקופה זו יש התמודדות גדולה עם סבל עצמי וצצו הרבה שאלות לכל אחד ואחד כגון: מה יהיה? ממה נתפרנס? מה יקרה למשכנתא והחובות? איך נשלם דמי שכירות? האם נוכל להמשיך ללמוד? האם נצטרך לשנות מקצוע? האם נצטרך לשנות תחום עיסוק? ועוד ועוד.

אז איך עוצרים את הסבל והקשיים?

בתשובה מהירה, בטח שלא ממתינים שכל ההגנות שניתנו לנו על ידי המדינה יפוגו. חשוב להתחיל ולזהות את הנושאים שיש לנו צורך לבצע בהם טרנספורמציה, שינוי במערכות היחסים שלנו לעבודה, לימודים, כסף, חברים, משפחה ועוד.

יש צורך להכיר את עצמנו מחדש ולא פחות חשוב לדייק את הרצונות והיכולות שלנו. יש להעמיד תמונת ראי למצבינו בצורה אוטנתית ואז להתאים את עצמנו למצב החדש ולקבוע דרכי פעולה. זהו תהליך קשה ומורכב שגם לפעמים מלווה במשבר כלכלי. אי אפשר להתעלם ממנו, הוא יצוף בכל מקרה.